איך לחיות בשלום עם אי-ודאות

יש דבר מוזר ששמתי לב אליו לאחרונה

אני מכירה בעצמי טוב יותר מתמיד… ובכל זאת ההכרה הזו מגיעה בעקבות מסע של לימוד שמראה לי שזה בסדר לא לדעת איך הדברים להם אני מייחלת אמורים לקרות

היום יש לי הרבה יותר בהירות לגבי סוג השירות שאני רוצה לתת, סוג החוויות שאני רוצה לחוות, סוג האנשים שאני רוצה לחלוק איתם את חיי, והיצירה שאני רוצה לשתף עם העולם. במובנים רבים, כשאני מסתכלת על חיי אני רואה כמות עצומה של התקדמות

ובכל זאת יש עדיין ג’וק בראש שלי ששואל לפעמים: אבל איך כל זה הולך לקרות, רותי? ולפעמים, אם אני לא ערנית- השאלה התמימה הזו יכולה בקלות להפוך להנחה הרבה יותר מסוכנת- אולי אני עושה משהו לא נכון?

ובקטע הזה אני מוצאת את עצמי ממש מרותקת ללימוד העיצוב האנושי שלי, שהיא בעצם מערכת ללימוד עצמי מדויק. כי אחד הדברים העמוקים ביותר שאני לומדת על עצמי הוא שלדעת מה נכון עבורי ולדעת איך זה יקרה הם שני דברים שונים לגמרי. וזה גורם לי לתהות אם בזבזתי יותר מדי שנים מחיי בהנחה שאם אני לא רואה את השני, עליי לפקפק בראשון

מה אם אי-ידיעת ה”איך” היא לא הוכחה לכך שאני אבודה? מה אם היא פשוט חלק מהעיצוב שלי

זה מה שאני רוצה לחקור כאן במאמר הזה. לא כמי שכבר “פיצחה הכול”, אלא כמי שמבלה שנים בלמידה של להבחין בין אי-ידיעה לבין אי-אמון בעצמי

מפת העיצוב האנושי שלי

גם אם מעולם לא ראיתם מפה כזו, הנה דרך מהירה להבין את המערכת האנרגטית הספציפית שלי. במפה שלי, שלושה מרכזים “מוגדרים”: מרכז הספלין/טחול (אינטואיציה), שנחשב לסמכות הפנימית שלי; מרכז כח הרצון (Willpower); ומרכז השורש (Root). כל השאר- הראש, האג’נה, הגרון, מרכז הזהות, הסאקרל, מקלעת השמש- לבנים, כלומר “לא מוגדרים”

מרכז “מוגדר” הוא מקור פנימי עקבי לאנרגיה מסוימת. מרכז “לא מוגדר” אין לו מקור פנימי יציב כזה; הוא פתוח, קולט ומגביר אנרגיה מאנשים ומהסביבה. עבורי, ההבחנה הזו הפכה חיונית, כי חלק גדול מחיי היה עסוק בלמידה להכיר מה באמת שלי- ומה אני קולטת או מגבירה מהאנשים סביבי

האג’נה הלא-מוגדרת שלי

זהו המרכז שקשור ליצירת וודאות. יש סוג מסוים של ספק משתק שיכול לצוץ כשיש לך אג’נה לא מוגדרת, במיוחד בשילוב עם סמכות אינטואיטיבית. אני יכולה לדעת משהו מבפנים בלי לדעת איך זה יקרה… ובאמת שמתי לב בחיי כמה מהר משהו בתוכי מפרש את הפער הזה כבעיה. העיצוב האנושי קורא לזה ה-Not-Self: החלק בנו שהותנה לפעול נגד הטבע שלנו

אני בטבע שלי יודעת מה אני רוצה כי מרכז הרצון שלי מוגדר. מה שאני לא תמיד יודעת הוא איך אגיע לשם. וכשאני לא יודעת איך, הראש שלי ממהר למלא את החלל: האם פספסתי משהו בגלל חוסר תכנון לטווח ארוך? האם הייתי אמורה להיות במקום יותר מתקדם בחיי היום? אי-ודאות הופכת לספק עצמי מהר מאוד

מתחת לכל זה מסתתרת שאלה שקטה יותר, קשה יותר: האם אני יכולה סוף סוף לבטוח בעצמי היום, אחרי שעמדתי למול אותו הספק בעבר וחשבתי שכבר התגברתי עליו?

כשאדם לא בנוי לחיות עם וודאות של 24/7 לגבי איך דברים יתפתחו, אי-ידיעה היא לא בהכרח טעות- היא פשוט הטבע שלו. אצלי זה הופיע באינספור צורות לאורך 49 שנות חיי, ואני עדיין לומדת לעבוד עם זה. הלקח תמיד מחזיר אותי לאותו מקום: זה ממש בסדר לא לדעת

הייתי שנים בלמידה להקשיב פנימה- לשים לב למה שמרגיש נכון, מתי יש לי אנרגיה למשהו ומתי לא. הראש שלי יכול להיות שימושי מאוד. אבל הוא לא כאן כדי לנהל את חיי

לדעת מה אני רוצה מול לדעת איך זה יגיע

אני עובדת עם מערכת העיצוב האנושי שלי כבר שש שנים, ולפני כן למדתי מדיטציה במשך עשרות שנים… למדתי לצפות במה שמתרחש בראש במקום אוטומטית להאמין לו. הידע הזה הפך לסוג של הגנה- לא כי הוא נותן לי תשובות, אלא כי הוא לימד אותי אילו שאלות באמת שימושיות ואילו סתם באות מהתניה. הטבע שלי הוא לא משהו שצריך להתגבר עליו. הוא משהו שצריך ללמוד לעבוד איתו

לדעת מה אני רוצה מעולם לא היה המאבק שלי. אני רוצה ליצור הרבה מוזיקה, להביא את העבודה שלי לקהל גדול יותר, למצוא קהילות ואנשים שמזינים אותי, לנסוע ברחבי העולם, לפגוש בן זוג לחיים. האתגר הוא לדעת איך אגיע לשם- וכאן הסמכות האינטואיטיבית שלי הופכת למעניינת. הטחול (spleen) שלי לא נותן לי תוכנית לחמש שנים, אפילו לא לחודש אחד. הוא אומר לי מה מרגיש נכון עכשיו. הוא יכול לומר לי מתי משהו הפסיק לעבוד עבורי. הוא לא אומר לי מה בא הלאה

כשהבנה מנסה להפוך לשליטה, וכשהעולם דורש קצב אחר

מרכז הכתר שלי פתוח לגמרי, אז אני כל הזמן מחפשת השראה, לומדת, מחפשת את המנגנון שמאחורי החוויות שלי. לפעמים אני יודעת שהשתמשתי בזה באובססיביות כדרך להרגיש יותר בטוחה: כאילו אם אני אוכל להסביר למה הכל קורה- אולי אוכל לשלוט במה שיקרה הלאה, ולוודא שלא אכשל שוב… אבל מה אם החיים לא מבקשים ממני להבין הכול לפני שאני עושה צעדים קדימה? מה אם הבנה מגיעה רק אחרי חוויה

השער היחיד שלי באג’נה הלא-מוגדרת הוא שער 47.3, שער שעוסק ב”עיבוד חוויות מהעבר”. האירוניה לא עוזבת אותי: יש לי דחף עצום לנתח הכל, ובו-זמנית אני צריכה ללמוד שעודף ניתוח לא יביא אותי אל הידיעה של “מה הצעד הבא”. לפעמים פשוט אין יותר מה להבין… לפעמים אני פשוט צריכה לחיות בלי לדעת הכל מראש

תאמינו לי- עשיתי המון טעויות בחיי. אני מה שהעיצוב האנושי מכנה “פרופיל 1/3”, אדם שכל דרך הלמידה שלו היא תוך כדי ניסוי וטעייה: לנסות משהו, לפעמים ליפול, ולהבין את זה רק בדיעבד. הזוי… וזאת הסיבה שהייתי צריכה ללמוד את עצמי כל כך לעומק. לא כי אני שבורה מטעויות. להפך- הבנתי שאני צריכה להבין את המנגנון שלי מבפנים

והעולם, מצדו, מתגמל קצב אחד: אלה שמגיבים מהר, מחליטים מהר, מייצרים מהר, אומרים כן מהר. עבור מישהי שמעוצבת כמוני- זה מבלבל. יש דברים בתוכי שפשוט אי אפשר לזרז… לפעמים אני צריכה זמן לפני שאני יודעת אם אני רוצה ללכת לאנשהו, אם יש לי אנרגיה למשהו. אתמול, למשל, ישבתי ליד שולחן האוכל הרבה אחרי שכולם עזבו את ארוחת הצהריים, ושקלתי אם אני רוצה ללכת לסרט שאליו הוזמנתי באותו היום. בדקתי במיליון אתרים על הסרט, ובסוף האינטואיציה שלי אמרה “לא נראה לי שכן”- ומזה באה ההחלטה. לא הייתי צריכה לכפות תשובה מוקדם מדי רק כי כולם כבר המשיכו הלאה. הקצב שלי הוא לא בהכרח “בעיה”

כשרוחניות הופכת לצורה נוספת של לחץ

זו גם הסיבה שהפכתי להיות זהירה יותר עם תורות רוחניות- אלה שמדברות על שחרור, זרימה, התעלות מעל מגבלות. יש משהו יפה בכל זה. אבל אני לא רוצה ש”להיות בזרימה” יאמר לי שאני צריכה לנוע מהר יותר. אני לא רוצה ש”לבטוח ביקום” יאמר לי שאסור לי לשאול שאלות. אני לא רוצה שרוחניות תהפוך לדרך נוספת לומר לעצמי שאני חיה לא נכון

אולי אמון הוא בעצם לא היעדר של אי-ודאות, אלא היכולת להישאר עם אי-ודאות בלי לנטוש את עצמי. אולי זה אומר שאני בוטחת בעצמי מספיק כדי לא לייצר תשובה לפני שהיא באמת אמיתית עבורי. לפעמים התשובה הכי כנה היא פשוט: עדיין לא

הצעד הבא

עכשיו אני מוצאת את עצמי שואלת שאלה אחרת: איפה בחיים שלי אני יכולה לקחת את הצעד הבא בלי לדעת בדיוק לאן הוא מוביל אותי? כתיבה ופרסום של מאמר כזה היא דוגמה אחת. שליחת הודעה קולית מורכבת למישהו בלי לדעת איך היא תתקבל היא עוד דוגמה. פרסום משהו שיצרתי בכוחות עצמי- לשחרר את היצירה שלי לעולם- זו דוגמה ממש מעולה. שום דבר מכל זה לא מגיע עם ערבויות, ואני לא תמיד אדע אם משהו היה “נכון” עד אחרי שהלכתי עליו

התפקיד שלי היום הוא לא לחסל אי-ודאות. הוא להפוך למישהי שיכולה לנוע דרכה בלי לנטוש את עצמה. לא לחשוב על כל המדרגות- אלא רק על הצעד הבא

זו המשמעות, עבורי, של להפסיק לנסות לשלוט במרחק שבין המקום שבו אני נמצאת לבין המקום שאליו אני הולכת. אני רק צריכה להיות מוכנה יותר לבטוח באישה שהולכת בנעליי

ולכן אני עושה את העבודה שאני עושה

ככל שלמדתי יותר את העיצוב האנושי שלי, כך הבנתי כמה מהסבל שלנו מגיע מהניסיון להפוך למישהו שמעולם לא נועדנו להיות. אנחנו לומדים לא לבטוח במקומות שבהם אנחנו שונים- בתזמון שלנו, באנרגיה שלנו, באיך שאנחנו מחליטים, מתקשרים, נעים בעולם- ואז תוהים למה אנחנו כל כך עייפים

העיצוב האנושי הפך לסופר מעניין עבורי ברגע שהפסקתי להשתמש בו כדי לומר לעצמי מי אני אמורה להיות, ובמקום זה התחלתי להשתמש בו כשפה לזיהוי מי אני כבר. המפה שלי נותנת לי את השפה. החיים שלי נותנים לי את ההוכחה

זה גם מה שאני אוהבת בעבודה שאני עושה עם אחרים: לא לומר למישהו מי הוא, אלא לעזור לו לזהות את מה שהחוויה שלו מנסה לומר לו בכל יום

העיצוב האנושי נתן לי שפה למסע הזה. מדיטציה נתנה לי את היכולת לצפות במה שקורה בתוכי בלי להפוך את זה לדרמה. והמוזיקה שלי נותנת לי דרך להגיע למקומות שמילים לא תמיד יגיעו אליהם. יש דברים שאנחנו מבינים באופן שכלי ועדיין לא באמת מגלמים; לפעמים מה שאנחנו צריכים זה לא עוד הסבר, אלא חוויה של עצמנו שמרגישה קצת אחרת. זה מה שאני מנסה ליצור בעבודה שלי: דרך שמאפשרת לאנשים לחזור למגע עם התדר שלהם, לסמכות הפנימית שלהם, לדרך שלהם לנוע בעולם. לא ליצור עוד סט של כללים. אלא לעזור להם לשמוע את עצמם בבהירות רבה יותר

כי אולי אנחנו לא צריכים עוד קול שיאמר לנו איך לחיות. אולי מה שאנחנו באמת צריכים זה להיות שקטים מספיק כדי לשמוע את הקול שלנו

ואולי ההזמנה האמיתית בכל המאמר הזה היא- להיות סקרנים לגבי עצמכם. להתחיל לחבר בין הנקודות של החוויה האישית שלכם, לגוף שלכם, לדפוסים שלכם, לעיצוב שלכם, ולידיעה השקטה שמתחת לכל זה

גם אתם אולי לא צריכים לדעת איך זה יקרה. אולי אתם כמוני- רק צריכים לדעת מה נכון לכאן ועכשיו

ואולי זה מספיק