אני לא צריכה לדעת

מה שמערכת העיצוב האנושי לימדה אותי על לחיות בשלום עם אי-ודאות

יש דבר מוזר ששמתי לב אליו לאחרונה

אני מכירה בעצמי טוב יותר מתמיד

ובכל זאת, ההכרה הזו קוראת בעקבות מסע של לימוד שמראה לי שזה בסדר לא לדעת איך הדברים אמורים לקרות

היום יש לי הרבה יותר בהירות לגבי סוג השירות שאני רוצה לתת, סוג החוויות שאני רוצה לחוות, סוג האנשים שאני רוצה לחלוק איתם את חיי, והיצירה שאני רוצה לשתף עם העולם. במובנים רבים, כשאני מסתכלת על חיי אני רואה כמות עצומה של התקדמות

ובכל זאת יש עדיין ג׳וק בראש שלי ששואל לפעמים: אבל איך כל זה הולך לקרות, רותי? ולפעמים, אם אני לא ערנית- השאלה התמימה הזו יכולה בקלות להפוך להנחה הרבה יותר מסוכנת- אולי אני עושה משהו לא נכון

ובקטע הזה אני מוצאת את עצמי ממש מרותקת ללימוד העיצוב האנושי שלי, שהיא בעצם מערכת ללימוד עצמי מדויק. כי אחד הדברים העמוקים ביותר שאני לומדת על עצמי הוא שלדעת מה נכון עבורי ולדעת איך זה יקרה הם שני דברים שונים לגמרי. וזה גורם לי לתהות אם בזבזתי יותר מדי שנים מחיי בהנחה שאם אני לא רואה את השני, עליי לפקפק בראשון

מה אם אי-ידיעת ה”איך” היא לא הוכחה לכך שאני אבודה? מה אם היא פשוט חלק מהעיצוב שלי? ומה אם ללמוד לחיות עם אי-הוודאות הזו, בלי להפוך אותה לספק בעצמי, זו אחת הצורות החשובות ביותר של התקדמות שעומדת לרשותי

זה מה שאני רוצה לחקור כאן במאמר הזה. לא כמי שכבר ״פיצחה הכול״, אלא כמי שמבלה שנים בלמידה של להבחין בין אי-ידיעה לבין אי-אמון בעצמי

מפת העיצוב האנושי שלי

גם אם מעולם לא ראיתם מפה כזו (בתמונות), הנה דרך מהירה להבין את המערכת האנרגטית שלי. במפה שלי, שלושה מרכזים “מוגדרים”: מרכז הספלין/ טחול (אינטואיציה), שהןא הסמכות הפנימית שלי; מרכז כח הרצון (Willpower); ומרכז השורש (Root). כל השאר- הראש, האג’נה, הגרון, מרכז הזהות, הסאקרל, מקלעת השמש- לבנים, כלומר “לא מוגדרים”

מרכז ״מוגדר״ הוא מקור פנימי עקבי לאנרגיה מסוימת- משהו שנוצר באופן אמין מבפנים. מרכז ״לא מוגדר״ אין לו מקור פנימי יציב כזה; הוא פתוח, קולט ומגביר אנרגיה מאנשים ומהסביבה. אז: מה שמוגדר נוצר מבפנים, ומה שלא מוגדר- חווים דרך פתיחות למה שמגיע מבחוץ. עבורי, ההבחנה הזו הפכה חיונית, כי חלק גדול מחיי היה עסוק בלמידה להכיר מה באמת שלי- ומה אני קולטת או מגבירה מהאנשים סביבי

האג’נה הלא-מוגדרת שלי (זהו המרכז שקשור ליצירת וודאות)

יש סוג מסוים של ספק משתק שיכול לצוץ כשיש לך אג’נה לא מוגדרת, במיוחד בשילוב עם סמכות אינטואיטיבית. אני יכולה לדעת משהו מבפנים בלי לדעת איך זה יקרה… ושמתי לב בחיי כמה מהר משהו בתוכי מפרש את הפער הזה כבעיה. העיצוב האנושי קורא לזה ה-Not-Self: החלק בנו שהותנה לפעול נגד הטבע שלנו

אני בטבע שלי יודעת מה אני רוצה כי מרכז הרצון שלי מוגדר. מה שאני לא תמיד יודעת הוא איך אגיע לשם. וכשאני לא יודעת איך, הראש שלי ממהר למלא את החלל: האם פספסתי משהו בחיי בגלל חוסר תכנונים לתווך ארוך? האם הייתי אמורה להיות במקום יותר מתקדם יותר בחיי היום? האם לא עבדתי מספיק קשה? אי-ודאות הופכת לספק עצמי מהר מאוד

מתחת לכל זה מסתתרת שאלה שקטה יותר, קשה יותר: האם אני יכולה סוף סוף לבטוח בעצמי היום, אחרי שעבדתי למול אותו הספק בעבר וחשבתי שכבר התגברתי עליו

כשאדם לא בנוי לחיות עם וודאות של 24/7 לגבי איך דברים יתפתחו, אי-ידיעה היא לא בהכרח טעות- היא פשוט מאוד הטבע שלו. אצלי זה הופיע באינספור צורות לאורך 49 שנות חיי, ואני עדיין לומדת לעבוד עם זה. הלקח תמיד מחזיר אותי לאותו מקום: זה ממש בסדר לא לדעת. עבורי, אי-ידיעה היא חלק מהדרך הנכונה שלי לפעול

הייתי שנים בלמידה להקשיב פנימה- לשים לב למה שמרגיש נכון, מתי יש לי אנרגיה למשהו ומתי לא, מתי לנוע לכיוון משהו ומתי לסגת אחורה. הראש שלי יכול להיות שימושי מאוד. אבל הוא לא כאן כדי לנהל את חיי. ללמוד את ההבחנה הזו היה אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי על עצמי אי פעם

לדעת מה אני רוצה למול לדעת איך זה יגיע

אני עובדת עם מערכת העיצוב האנושי שלי כבר שש שנים, ולפני כן למדתי מדיטציה במשך עשרות שנים… למדתי לצפות במה שמתרחש בראש במקום אוטומטית להאמין לו. בלי התרגולים האלה, אני חושבת שהראש שלי היה יכול לקחת אותי למקומות חשוכים ומתישים: לולאות אינסופיות של ניסיון להבין את עצמי, לנסות לחזות מה יקרה הלאה ברצון למצוא את התשובה המושלמת לפני כל צעד

הידע של העיצוב האנושי שלי הפך לסוג של הגנה- לא כי הוא נותן לי תשובות, אלא כי הוא לימד אותי אילו שאלות באמת שימושיות ואילו סתם באות מהתניה. הטבע שלי הוא לא משהו שצריך להתגבר עליו. הוא משהו שצריך ללמוד לעבוד איתו

לדעת מה אני רוצה מעולם לא היה המאבק שלי. אני רוצה ליצור הרבה מוזיקה, להביא את העבודה שלי לקהל גדול יותר, למצוא קהילות ואנשים שמזינים אותי, לנסוע ברחבי העולם, לפגוש בן זוג לחיים. האתגר הוא לא להתרגש מלא לדעת איך אגיע לשם- וכאן הסמכות האינטואיטיבית שלי הופכת למעניינת. הטחול (spleen) שלי לא נותן לי תוכנית לחמש שנים, אפילו לא לחודש אחד. הוא אומר לי מה מרגיש נכון לעכשיו. הוא יכול לומר לי מתי משהו הפסיק לעבוד עבורי, מתי הגיע הזמן לעזוב משהו. הוא לא אומר לי מה בא הלאה

כשהבנה מנסה להפוך לשליטה

מרכז הכתר (Crown) שלי פתוח לגמרי, אז אני בעצם בן אדם שכל הזמן מחפש השראה… לומדת, מחפשת את המנגנון שמאחורי החוויות שלי. לפעמים הפתיחות הזו מרגישה כמו אחת המתנות הגדולות ביותר שלי… ולפעמים אני יודעת שהשתמשתי בו באובססיביות כדרך להרגיש יותר בטוחה: כאילו מתוך המחשבה הזו שאם אני אוכל להסביר למה הכל קורה- אולי אני אוכל לשלוט במה שיקרה הלאה, ולוודא שלא אכשל שוב

אבל מה אם החיים לא מבקשים ממני להבין הכול לפני שאני עושה צעדים קדימה? מה אם הבנה מגיעה רק אחרי חוויה? -לא כי אני אמורה לדעת, אלא כי אני אמורה קודם לחוות אותה

השער היחיד שלי באג’נה הלא-מוגדרת הוא שער 47.3, שער שעוסק ב״עיבוד חוויות מהעבר״- ההבנה הזאת שמה שקרה קרה כדי שאפשר יהיה להבין איך לעשות דברים אחרת בפעם הבאה. האירוניה לא עוזבת אותיי: יש לי דחף עצום לנתח הכל מהעבר שלי, ובו-זמנית אני ממש צריכה ללמוד שעודף ניתוח לא יביא אותי אל הידיעה של ״מה הצעד הבא״. לפעמים פשוט אין יותר מה להבין… לפעמים אני פשוט צריכה לחיות את החיים בלי לדעת הכל מראש

תאמינו לי- עשיתי המון טעויות בחיי… אני מה שהעיצוב האנושי מכנה ״פרופיל 1/3״, זה אדם שכל דרך הלמידה שלו היא תוך כדי ניסוי וטעייה: לנסות משהו, לפעמים ליפול, ולהבין את זה רק בדיעבד… הזוי… וזאת הסיבה שהייתי צריכה ללמוד את עצמי כל כך לעומק. לא כי אני שבורה מטעויות. להפך. הבנתי שאני צריכה להבין את המנגנון שלי inside out

הלחץ לזוז כמו כולם

נראה לי כל הזמן שהעולם מתגמל קצב אחד: אלה שמגיבים מהר, מחליטים מהר, מייצרים מהר, אומרים כן מהר… עבור מישהי שמעוצבת כמוני- זה מבלבל. יש דברים בתוכי שפשוט אי אפשר לזרז… לפעמים אני צריכה זמן לפני שאני יודעת אם אני רוצה ללכת לאנשהו, אם יש לי אנרגיה למשהו, אם זה באמת מרגיש לי טוב- וכך גם עם מחויבויות. ותאמינו לי- אני לומדת לא להתחייב לא רק כי אני מרגישה שאני “צריכה” או שמצפים לזה. אלא בגלל שזה ידייק אותי יותר

אני בפרוש לא תמיד יודעת מיד מה נכון לי. אבל אם אני מקשיבה לאינטואיציה שלי, בסופו של דבר ארגיש דחף לכיוון משהו, או פשוט לא אדע- עד שכן. זה לא בלבול. זו פשוט הקשבה סופר עמוקה. אתמול למשל, ישבתי על הטלפון ליד השולחן אוכל הרבה אחרי שכולם עזבו את ארוחת הצהריים, ושקלתי אם אני רוצה ללכת לסרט שאליו הוזמנתי באותו היום. בדקתי במליון אתרים על הסרט ובסוף האינטואיציה שלי אמרה ״לא נראה לי שכן״- ומזה באה ההחלטה ההחלטה. לא הייתי צריכה לכפות תשובה מוקדם מדי רק כי כולם כבר ידעו והמשיכו הלאה. הקצב שלי הכתיב לי להתנהל שונה וזה לא בהכרח ״בעיה״

אולי אני כן צריכה לקחת יותר סיכונים במקומות מסוימים. אני פתוחה לגלות את זה. אבל אני לא רוצה לבלבל בין צמיחה לבין הכפייה של עצמי לתוך קצב שהוא בבסיסו לא באמת שלי

כשרוחניות הופכת לצורה נוספת של לחץ

זו גם הסיבה שהפכתי להיות זהירה יותר עם תורות רוחניות- אלה שמדברות על שחרור, זרימה, לא לחשוב יותר מדי, התעלות מעל מגבלות. יש משהו יפה בכל זה. אבל אני לא רוצה ש”להיות בזרימה” יאמר לי כדי שאצטרך לנוע מהר יותר… אני לא רוצה ש”לבטוח ביקום” יאמר לי כי אסור לי לשאול שאלות… אני לא רוצה שרוחניות תהפוך לדרך נוספת לומר לעצמי שאני חיה לא נכון

אולי אמון הוא בעצם לא היעדר של אי-ודאות אלא היכולת להישאר עם אי-ודאות בלי לנטוש את עצמי. אולי זה אומר שאני בוטחת בעצמי מספיק כדי לא לייצר תשובה לפני שהיא בעצם אמיתית עבורי. לפעמים התשובה הכי כנה היא פשוט: עדיין לא

הצעד הבא

עכשיו אני מוצאת את עצמי שואלת שאלה אחרת: איפה בחיים שלי אני יכולה לקחת את הצעד הבא בלי לדעת בדיוק לאן הוא מוביל אותי? כתיבה ופרסום של המאמר כזה היא דוגמה אחת למשהו כזה. שליחת הודעה קולית מורכבת למישהו בלי לדעת איך היא תתקבל היא עוד דוגמה. פרסום משהו שיצרתי בכוחות עצמי- לשחרר את היצירה שלי לעולם זאת דוגמה ממש מעולה… מעבר למקום חדש -דורשת סופר אמון ביקום. שום דבר מכל הדוגמאות האלה לא מגיע עם ערבויות, ואני לא תמיד אדע אם משהו היה בעצם “נכון” עד אחרי שהלכתי עליו. ואולי רק לעשות את זה- זה יותר ממספיק עבורי

התפקיד שלי היום הוא לא לחסל אי-ודאות. הוא להפוך למישהי שיכולה לנוע דרכה בלי לנטוש את עצמה. אני לא צריכה לדעת איך העבודה שלי תגיע לאנשים שהיא מיועדת עבורם, או מאיפה תגיע ההזדמנות הבאה, או איך הפרק הבא יתפתח. אני צריכה לדעת מה נכון עבורי ממש כאן ועכשיו- ורק אז לקחת את הצעד הבא. לא לחשוב על כל המדרגות. אלא רק על הצעד הבא

זו המשמעות, עבורי, של להפסיק לנסות לשלוט במרחק שבין המקום שבו אני נמצאת לבין המקום שאליו אני הולכת. אני לא צריכה לצמצם אותו או לכפות על עצמי לוח זמנים חדש. אני רק צריכה להיות מוכנה יותר לבטוח באישה שהולכת בנעליי

ואולי זה מה שכל החקירה הזאת נתנה לי בסופו של דבר- זה לא ״ודאות לגבי העתיד״, אלא משהו שימושי יותר: דרך חזרה אל עצמי. דרך לזהות מתי הראש שלי מנסה לשכנע אותי שמשהו לא בסדר איתי רק כי אני לא יודעת איך לבטוח בטבע שלי. דרך לזכור שהטבע שלי הוא לא האויב שלי- הוא מלמד אותי לחזור לגוף שלי שוב ושוב, לאינטואיציה, לנוכחות שלי, לחוויה שלי- ולהתחיל כל רגע מחדש. כי אני לא באמת צריכה לדעת איך. אני רק צריכה לדעת מה נכון לי כאן ועכשיו

ולכן אני עושה את העבודה שאני עושה

ככל שלמדתי יותר את העיצוב האנושי שלי, כך הבנתי כמה מהסבל שלנו מגיע מהניסיון להפוך למישהו שמעולם לא נועדנו להיות. אנחנו לומדים לא לבטוח במקומות שבהם אנחנו שונים – בתזמון שלנו, באנרגיה שלנו, באיך שאנחנו מחליטים, מתקשרים, נעים בעולם – ואז תוהים למה אנחנו כל כך עייפים

העיצוב האנושי הפך לסופר מעניין עבורי ברגע שהפסקתי להשתמש בו כדי לומר לעצמי מי אני אמורה להיות, ובמקום זה להשתמש בו כשפה לזיהוי מי אני כבר. המפה שלי נותנת לי את השפה. החיים שלי נותנים לי את ההוכחה. והתרגול הוא לחבר בין השניים

זה גם מה שאני אוהבת בעבודה שאני עושה עם אחרים: לא לומר למישהו מי הוא, אלא לעזור לו לזהות את מה שהחוויה שלו מנסה לומר לו בכל יום. איפה הוא נלחם בעצמו? איפה הוא מתבלבל בין התניה לבין אמת? איפה כבר קיימת ידיעה פנימית מתחת לרעש של החיים שלו

העיצוב האנושי נתן לי שפה למסע הזה. מדיטציה נתנה לי את היכולת לצפות במה שקורה בתוכי בלי להפוך את זה לדרמה. והמוזיקה שלי נותנת לי דרך להגיע למקומות שמילים בחיים לא יגיעו אליהם. יש דברים שאנחנו מבינים באופן שיכלי ועדיין לא באמת מגלמים; לפעמים מה שאנחנו צריכים זה לא עוד הסבר, אלא חוויה של עצמנו שמרגישה קצת אחרת. זה מה שאני מנסה ליצור בעבודה שלי: דרך שמאפשרת לאנשים לחזור למגע עם התדר שלהם, לסמכות הפנימית שלהם, לדרך שלהם לנוע בעולם. לא ליצור עוד סט של כללים וחוקים. אלא להתחבר לדרך שבה הם יכולים לשמוע את עצמם בבהירות רבה יותר

כי אולי אנחנו בעצם לא צריכים עוד קול שיאמר לנו איך לחיות. אולי מה שאנחנו באמת צריכים זה להיות שקטים מספיק כדי לשמוע את הקול שלנו

ואולי ההזמנה האמיתית בכל המאמר הזה היא- להיות סקרנים לגבי עצמכם. להתחיל לחבר בין הנקודות של החוויה האישית שלכם, לגוף שלכם, לדפוסים שלכם, לעיצוב שלכם, ולידיעה השקטה שמתחת לכל זה

גם אתם אולי לא צריכים לדעת איך זה יקרה. אולי אתם כמוני- רק צריכים לדעת מה נכון לכאן ועכשיו

ואולי זה מספיק